המציאות היא שבהרבה משפחות אחים ואחיות אחד שונא את השני עוד מימי הילדות והנערות במשך כל החיים עד יום המות ממש, בגלל ההורים שלא השכילו להזהר ונטעו הרגשה הגורמת קנאה ושנאה בין הבנים והבנות. דהיינו שבכל משפחה יש ילד שאוהבים אותו במיוחד יותר מאחיו, ודבר זה נפסק להלכה ברמב”ם – שלא ישנה אדם בן בין הבנים, אפילו בדבר מועט, שלא יבוא לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף…
Related Articles
בס”ד. ירושלים עיה”ק תו”ת בב”א, יום ו’ עש”ק לסדר פרשת וישב
לכבוד… אחדשה”ט! בעזרת השי”ת אכתוב לך משהו, הקשור עם פרשת השבוע,
וזהו (בראשית לז, ג וכו’) “וישראל אהב את יוסף מכל בניו.. ועשה לו כתונת פסים. ויראו אחיו, כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, וישנאו אותו, ולא יכלו דברו לשלום.. ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו עם משול תמשול בנו, ויוספו עוד שנוא אותו.. ויקנאו בו אחיו”.
אמרו חז”ל (תנחומא ישן וישב יט), כי עזה כמוות אהבה (שיר השירים ח-ו), זו אהבה שאהב יעקב ליוסף. שנאמר וישראל אהב את יוסף וגו’. קשה כשאול קנאה – שקנאו בו אחיו. ומה תעשה אהבה בצד קנאה? אלא מי גרם ליוסף לבוא לידי שנאה? האהבה שאהב אותו אביו יותר מדי.
ואמרו חז”ל (שבת י:/מגילה טז:) אמר רבא בר מחסיא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בן בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף (בכתונת פסים) יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים (עם כל הסבל הכרוך בכך לכל עם ישראל במשך מאות שנים !!!).
ועיין בר”ן על מס’ שבת, שאם לא המעשה הזה – לא הי’ משתעבדים כל כך, אלא גולים ממקום למקום, כמו שהיה בימי אברהם. וכך כתוב בפירוש הרא”ש על התורה (לתרץ את הקושיא, שהרי בלאו הכי נגזר הדבר דכתיב (בראשית טו-יג) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, שהרי הארבע מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק שלושים שנה! אלא כנ”ל.
ודבר זה נפסק להלכה – ראה ברמב”ם (הלכות נחלות פ”ו הי”ג) ציוו חכמים שלא ישנה אדם בן בין הבנים בחייו, אפילו בדבר מועט, שלא יבוא לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף. וראה בטור חו”מ סי’ רפב, שלמד מכאן לענין אחֵר הדומה.
(ועיין שם בב”ח שדייק מלשון הרמב”ם “בחייו” שדוקא בחייו, אבל קודם מיתתו רשאי לשנות כדילפינן מביום הנחילו (דברים כא-טז), דרשאי לרבות לאחד ולמעט לאחר. ודברים אלו מבוארים בכת”י “ילקוט נר השכלים” שאסור לאב לשנות בן בין הבנים בדבר, שזה מביא לידי שפיכות דמים, וכל מה שהאב רוצה לעשות לבן בין הבנים עושה בנחלה, ובלבד ע”פ דיוני התורה. עיי”ש.
עכ”פ המציאות היא שבהרבה משפחות אחים ואחיות קצתם שונאים את קצתם מימי הילדות והנערות במשך כל החיים עד יום המות ממש, בגלל ההורים שלא השכילו להזהר ונטעו הרגשה הגורמת קנאה ושנאה בין הבנים והבנות. ואע”פ שאצל הגוים השוטים המושג הזה מקובל (וקורים לו בלע”ז פייבורי”ט–favorite).
דהיינו שבכל משפחה יש ילד שאוהבים אותו במיוחד יותר מאחיו, מ”מ מה לנו ולשטותם וטעותם, והדבר פשוט שאין לעשות כן, וכמו שהזהירו חז”ל, וכמו שהפסוקים צועקים כן במפורש.
והן אמת שהכל לפי העניין, ולפעמים כדי לעודד או לרומם אחד הבנים לפי הצורך ולפי העניין רשאים ההורים לתגמל אחד הבנים באיזה ממתק, או משחק, או טיול וכו’ וכו’, מכל מקום חייבים ההורים להסביר את פשר מעשיהם באופן שיבנה לשאר ילדי / נערי הבית. אם משום הפליה מתקנת, אם משום לרומם ילד סנדוויץ’, או ילד שנפל בין הכיסאות, או להוראת שעה, לעודד מה שצריכים לעודד.
וגם צריכים להזהר שלא יגיע לידי מצב שתמיד את הילד/ה הטוב/ה מזניחים וכל הזמן מפלים לטובה את הילד הנכשל והשובב והחריג, שלא יסתובבו בבחינת הרגשת מה שאמרו חז”ל (כתובות דף קח:) וכי בשביל שאני זכר הפסדתי?! וכאילו נותנים מקום לחשוב שמשתלם להיות ילד בעייתי וחריג. והרבה מטלות מונחות על הכתפיים של ההורים, וזו אחת מהם, ויש לתת את הדעת עליה כל הזמן, כל החיים. ועל כל חריגה – יש להסביר היטב את הדברים באופן שיתקבלו. ויש למעט ככל האפשר בחריגות, וההכרח לא ישובח ולא יגונה.
