פרויקט הייבוש

עמק החולה הינו עמק מישורי התחום ברמת הגולן במזרח והרי נפתלי במערב. בדרומו גובל העמק ברמת כורזים הגבוהה ממנו, כאשר הירדן מנקז את העמק דרומה דרך אפיק צר הנמצא בין רמת כורזים לבין רמת הגולן. גבולו הצפוני של העמק ממוקם בין כפר יובל ומעיין ברוך לבין מורדות החרמון. פעם קראו לו "ים החולה".

כתוצאה מהתפרצות הרי געש בגולן, חלקו הדרומי של עמק החולה נסתם בלבה, ובשטח העמק נוצרו אגם, ביצה ואזור ביצה למחצה שאינה ראויה לעיבוד.

כבר במאה ה-19 בשלטון הטורקי היו תוכניות לייבוש ביצת החולה. כלומר רעיון הייבוש אינו המצאה ציונית. השטח הוחכר לשני סוחרים עמידים מביירות ולאחר מכן לחברה חקלאית סורית-עות׳ומאנית בתמורה להבטחה ליבוש הביצות. כאשר עבר עמק החולה לממשלת המנדט הבריטי היא אישרה את זכיון החכירה אך בתנאי שהחברה הסורית-עות׳מאנית תחל מיד לבצע את עבודות הייבוש. התכניות לא יצאו לפועל. בשנת 1934 הצליח יהושע חנקין לרכוש את הזכיון שהועבר לביצוע הקק״ל. זכיון הדיג באגם החולה היה בידי סלאם ביי סלאט מביירות. בשנת 1934 הושלמה העיסקה ושולם לו סכום של 200,000 לירות תמורת הזיכיון שעבר לידי היהודים בשאר ישוב וחולתא.

בשל המצב הבטחוני הכלכלי הרעוע התעכב הביצוע עד לאחר קום המדינה.

ייבוש ביצות החולה היה אחד המפעלים הגדולים שיזמה ממשלת ישראל לאחר הקמת המדינה ונחשב לאחד משיאי ההגשמה במדינה המתחדשת.

מה היו המטרות והאם הן היו מוצדקות?

המפעל היה המשך ישיר לעשייה הציונית שהביאה את החלוצים לארץ ישראל במטרה להפריח את השממה, והמפעל נתפס כמהפכה בסדרי בראשית. במבט לאחור, פיתוח החקלאות נחשב אז כמו שפיתוח תעשיית ההיי-טק נחשב כיום, ובייחוד על רקע שנות הצנע בראשית ימיה של המדינה והעלייה הגדולה שזעקה למקורות פרנסה.

המטרות היו:

(א) תוספת קרקע: לפתח אדמה חקלאית שתהיה מקור פרנסה למתיישבים
(ב) תוספת מים: להגדיל את פוטנציאל המים באמצעות הפחתת איבוד המים בהתאדות מהאגם ומהביצות
(ג) מניעת מלריה: לייבש את הביצות שקיננו בהן היתושים הגורמים להתפרצות הקדחת
(ד) לנצל את הכבול כדשן חקלאי וכמקור אנרגיה
(ה) תחבורה: לסלק את המכשול התחבורתי

בדיעבד התברר ששתי הסיבות הראשונות בלבד היו מוצדקות.

הממשלה והמתיישבים לא היו מודעים לערך האקולוגי של הביצות ושל המינים הנדירים של בעלי החיים והצמחים שהתפתחו במקום, וכמובן שגם הפוטנציאל התיירותי של האזור לא היה ידוע. עם זאת אנשי אקדמיה וחובבי טבע בודדים הבינו זאת, ואף העריכו שהמפעל איננו מבטיח כמו שהצטייר. ההתארגנות נגד המפעל הביאה להולדתה של "החברה להגנת הטבע" ולהקמת שמורת החולה, שמורת הטבע, הראשונה בארץ, בקצה הדרומי של האגם בה נותר חלק קטן מהאגם והביצות.

בתחילת המאה העשרים, היו בעמק החולה 13 קמ"ר אגם ועוד 47 קמ"ר ביצות עונתיות שהשתרעו מצפון לאגם. האזור היה מכוסה בצמחיית גומא פפירוס. תנודות מפלס מי התהום בשיעור של 1.5 מ' בין שיא הקיץ לשיא החורף שינו את שטח הביצות בין 8,000 ל – 47,000 דונם. פרויקט  המבצע ההנדסי ייבוש החולה שנעשה בשנים 1959-1951, תרם 60,000 דונם קרקע חקלאית המעובדת באינטנסיביות. בקצה הדרומי של העמק הושארו 3,000 דונם של שמורה טבעית, ועדיין מוצאים בה גומא פפירוס. הייבוש נעשה על ידי חפירת שתי תעלות ניקוז גדולות והעמקת אפיק הירדן שאפשרו זרימת מים חופשית דרומה והורידו את מפלס מי התהום בעמק. מבחינת משק המים, ייבוש עמק החולה הקטין את שטח פני המים החשופים לאטמוספרה והוריד את איבוד המים בהתאדות. ההערכה המקובלת היא שלפני הייבוש הסתכם האידוי בעמק ב – 68 מלמ"ש ולאחריו 40 מלמ"ש בלבד.

ביבליוגרפיה

משאבי המים בישראל : פרקים בהידרולוגיה ובמדעי הסביבה

ההבניה החברתית של פרויקט ייבוש החולה

על גדות החולה

The post ייבוש ביצות החולה * appeared first on הושבילים.